אחד הנושאים הנלמדים בפרקי אבות הם הנושא שבין אדם לחברו ועליהם נאמר:
הקנאה= עין הרע [עינו רעה בחברו],
התאווה =יצר הרע [אין סוף לרצונות תאוות,מגיע לי],
והכבוד = שנאת הבריות, משמע: אני חשוב, קודם אני ואחר כך הוא.
מוציאים את האדם מן העולם. גורמים לו להיות חסר כל היות ואינו מרוצה ואינו מסתפק במה שיש לו.
המן התלונן בפני משפחתו שכל העושר והכבוד לא שווה לו כל עוד מרדכי לא משתחווה לו.
לעיתים אנו נתקלים בתופעה מוזרה. ישנם בינינו שיש להם שפע אך תמיד יחסר להם עוד משהו קטן. חז"ל אומרים שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו.
בתכנית הבורא ישנו מתכון הישרדות בו נקבע כיצד ניתן לחיות חיים בריאים ומאושרים .
דוד המלך ביקש מהד' לדעת מתי ימות? נענה: בשבת. ביקש לדחות ליום א' בשבוע היות ולא פשוט למות בשבת הלכתית, נענה ששלמה ימלוך ביום ראשון. ביקש לדחות מלכות שלמה ליום ב' נענה: "אין מלכות נוגעת במלכות".
על זה אומרת הגמרא: משמע שאין אדם נוגע, כלומר לא רק שלא לוקח… אלא אף לא נוגע במה שמוכן לחברו אפילו כמלא הנימה {נימי האדם שבקושי נראים]. משה נשלח לגאול את ישראל וחשש שאהרון ייפגע. ענה לו הד' "וראך ושמח בליבו". אני בוחן ליבות ויודע שישמח לבואך אעפ"י שתנהיג את העם במקומו נענה.
לצערנו הכותרות האחרונות מראות לנו עד כמה [ובלי חלילה לשמוח לאידו של אף אחד] האמת רחוקה ממה שאנו רואים בעיני בשר ועד כמה הקנאה יכולה להביא את האדם למחוזות שליליים והרסניים שלא היינו יכולים להעלות על דעתנו.
הקנאה, אומרים חז"ל, יוצרת הרס לא רק בחייו של האדם אלא אף לאחר מותו "רקב עצמות קנאה" משמע שגם עצמותיו נרקבות. לאורך התנ"ך קיבלנו הנחיות מפורשות וברורות שהקנאה, התאווה והכבוד אינן מניה להשקעה כדאית ולא זו בלבד אלא שהנזק הוא בלתי הפיך ועולם שנבנה בעשרות שנים יקרוס בין רגע.
לו נשכיל שהכול נקבע ומושגח עד כדי הפרט האחרון, נרוויח חיים ללא מורפיום, ללא אדרנלין ובוודאי ללא כדורי זודורום {כדור שינה].
אז מה באמת עלינו לתקן ????? את מידותינו הרעות …
נתינה ללא צפייה לתמורה, שמחה שהדשא של השכן צומח ולא חשוב באיזה צבע ואם קשה לי אז לעצום לרגע את העיניים ולראות שעיוורון הוא דבר נורא ואם כבר קיבלתי עיניים, אז לראות רק את הטוב ואת מה שיש… שללכת בחושך תרתי משמע – נורא מאוד.
