בכל מקום בחיים קורה שאנחנו מצפים מהזולת שיעשה עבורנו דבר-מה, ובלבד שלא אנחנו נעשה זאת. אנחנו מקווים גם שהצד השני יזום יקדים אותנו יכבד אותנו, ולא אנחנו. ולעתים הדברים מגיעים עד כדי נזק עצמי בלתי הפיך. ונשאלת השאלה: האם אין כאן עניין של גאווה משהו? האם הנזק כדאי או שחשיבה שנייה ומעמיקה הייתה מקדימה את המאוחר והבלתי רצוי?
הלל הזקן אמר: אם אין אני לי מי. ואם לא עכשיו אי מתי? אפשר לקחת משפט חכם זה ולנתחו בכל מיני דרכים, שהרי כל משפט שאמרו חז"ל ונכתב במסכת אבות יש לו משמעות עמוקה ותכלית נצחית. העובדה שהמשפט נכתב במסכת זו מראה עד כמה הוא חשוב. התכלית כמדומני היא אחת: מי מכיר יותר טוב ממני את עצמי? התשובה: רק אני.
ואם לא אדאג, אסדר, אתנער כעת, מי יעשה זאת עבורי? כמה פעמים הכנו על מצחנו ואמרנו "איך לא חשבתי?" "איך לא קראתי את המסר? הרי ידעתי לאן זה מוביל…"
הרי יכולנו לחסוך לעצמנו אין-ספור בעיות בחינוך הילדים, בחינוך של עצמנו, בזוגיות. "הרי חשבתי לומר טעיתי והייתי מודע לכך. אז למה חיכיתי שבן הזוג/ החבר/ המנהל יאמר לי?" זו חכמת הברוקרים שעובדים בבורסה ותמיד נהיים חכמים יותר ביום למחרת.
בעיית ההודאה בכשל או במגרעת ידועה וקיימת והיא כר פורה לאין-ספור קריסות של מערכות. חוסר ההבנה בחשיבות הכנות בין בני אדם, ואולי אף בינינו לבין עצמנו, מתוך הכרה ברורה שיש רגעים שמסוגלים לרומם אותנו יחד וכל אחד לחוד מתפספסת בשבריר של שנייה רק מתוך החלטה של "לא, לא אני אעשה", "לא אני אגיד או אהיה הראשון לדבר". וכאן היא הנפילה.
הגמרא אומרת: "אם נפלת. בהתנשא", כלומר האדם מתנשא, משמע מתרומם, ולא במובן של גאווה חלילה, רק מתוך הנפילות. שהרי נפילה בהתחלה אינה נפילה בסוף הדרך. עדיף ליפול בהתחלה ולהיבנות מאשר להיבנות וליפול בסוף, שהרי בסוף התקומה קשה יותר. אולם יש אנשים שמבינים בדרך הקשה ועד שהם לא על הקרשים, כמו שאומרים, הם לא מתעוררים. הם מחכים שיעזרו להם או ירחמו עליהם היום, ואפילו בלשכת הסעד ובביטוח לאומי כבר אין רחמים. הבעיות כל כך רבות ומגוונות שעובדי הסעד לא מצליחים לעשות עבודתם נאמנה. הרי אם אני לא אדאג לעצמי: אם אין אני לי? מי יהיה לי ?
"יש אדם קונה עולמו ברגע אחד. ויש מאבדו ברגע אחד", "אפשר לאבד רגע בחיים או חיים ברגע", "חיים ומוות ביד הלשון", "סייג לחכמה שתיקה" ו"ללמוד לספור עד עשר" – אמירות אלו הפכו להיות נחלת הכלל, אולם כולם חכמים בדיעבד. לעתים הכול טמון במילת קסם אחת: טעיתי. הצמיחה מגיעה מהמקום הכי נמוך, ורק משם מתרוממים.
פסיכולוגים רבים אומרים כי הפסיכולוגיה חודרת לרבדים נפשיים גבוהים, אולם מעניקה לאדם כלים כדי להתמודד עם הבעיות ולפתור אותן ומקנה כלים כדי לא לחזור שוב על הטעויות. כנומרולוג אני פוגש אנשים רבים מעוטי יכולת מצד אחד, ואנשים בעלי יכולת, הלוואי על כולנו, מצד שני. ותתפלאו, לכולם יש דילמות ובעיות. שאל אותי אדם לא מזמן: "אמור לי, מה היה קורה אם לא הייתי עושה כלום?" עניתי לו: "כלום לא יקרה!" הוא צחק ואמר: "אז איפה הגורל והמזל?" עניתי לו: "אמור לי, אם אתה מחפש עבודה, אתה עושה זאת מהכורסה בסלון הבית?" הוא אמר: "מה פתאום! השתגעת? אני רץ, מתקשר, מפעיל קשרים, נוסע לראיונות עבודה. בפרנסה אני סומך רק על עצמי".
אמרתי לו: "מצוין. הרי לך תשובה הכתובה כבר במסכת אבות".
הדברים אינם קורים ב"מקרה", שהרי אלו אותיות ה' רקמ, ויש לזה תוקף בכל נושא בחיים. כל אדם צריך לעשות השתדלת בכל תחום בחיים, לא רק בעבודה, אלא גם בזוגיות, עם חברים ואפילו עם השכנים. המסר הוא שיש להיעזר באנשים, אבל לסמוך על עצמך. קל לחכות ולרצות שיעשו בשבילך את העבודה, ידברו, יסדרו, יעזרו בלי לעשות כלום. לרוב זה לא ממש מצליח. עבודה קשה והתמדה בסופו של דבר משתלמות.
באחת מתוכניות הרדיו שהגשתי התארח אצלי ב זמר שרץ עם להיט ששודר בכל תחנות הרדיו באותה תקופה עם שלאגר ענק . הוא אמר לי: "אני כבר שמונה שנים עובד ועובד, רק אני והמפיק. והאמונה תמיד הייתה, אבל ההצלחה לא נראתה. אני סומך על הקב"ה ועל עצמי והמשכתי והאמנתי והתמדתי וברוך ה' נפתחו דלתות, ובסוף הכול השתנה". מדובר היה בזמר פאר טסי ובלהיט "דרך השלום" שהגיע במקום הנכון ובזמן הנכון. אז קחו את המסר הזה לחיים, קחו אחריות על מה שאתם יכולים לעשות עבור עצמכם ואל תחכו שאנשים אחרים יעזרו לכם, הרי אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי? וכמו שאני תמיד אומר: שתמיד תהיו בצד הנותן ובצד העוזר, כי אף אחד לא רוצה להיות חלילה בצד השני.
שלכם,
נחום תמיר, נומרולוג
